סיפורים אישיים של נשים וגברים:

הכיור שנסתם, הוא תמיד אמר בסדר. אך נדיר שמשהו אכן סודר.

ואם הייתי מעירה משהו בנדון, אז הוא היה מתקומם ואומר שאפסיק לנדג'ס ולהלחיץ ושהוא אמר בסדר וברגע שיוכל הוא יעשה זאת.

 

אז בד"כ אחרי יומיים-שלושה הייתי נשברת ומנסה את כוחי בלתקן ולסדר את שצריך היה. גיליתי שאני יכולה לסדר דברים שמעולם לא העליתי בדעתי שאוכל, והייתי גאה בעצמי. לרגע לא עצרתי לחשוב איך זה, שמה שמפריע לי, לא מפריע לו... הוא צדק: הדבר היחיד שהפריע לו היה כל מה שלי היה להגיד.

 

"בסוף השנה הראשונה לנישואינו, אחרי משמרת כפולה, חזרתי הבייתה והתחלתי לארוז את בגדיי בלי להוציא הגה. הוא היה שרוע על המיטה בחדר השינה, הטלוויזיה דלקה. "מה את עושה?" הוא שאל ברוך. "אני עוזבת. לא יכולה להמשיך ככה", עניתי. הוא אפילו לא שאל איך ולמה. הוא קם מהמיטה, כרך את זרועותיו סביבי ואמר שהוא לא רוצה לאבד אותי. שהוא יעשה הכול כדי שאשאר. שאתן לו עוד הזדמנות,  ששום דבר לא יוצא כפי שציפה.

הרוך, המגע, הטון בו דיבר אליי החזירו אותי לימים שהיינו חברים טובים. וחשבתי שלכל אדם מגיעה הזדמנות נוספת. נשארתי. ואכן בימים שאחרי, כשהגעתי מהעבודה הבית היה מסודר ונקי. לפעמים היה כבר אוכל מחומם ופה ושם גם משהו שהוא הכין. הוא היה קשוב ואכפתי.  הוא אמר שחבר מהאוניברסיטה הציע לו עבודה על פרוייקט משותף בניו-יורק, העיר בה גדל. שמחתי בשביל שנינו. הוא חזר לבית הוריו, שבדיוק יצאו לרילוקיישן של שנתיים בחוף המערבי. לי לקח עוד כחודש לממש את התפטרותי ולהתארגן לבד למעבר לניו-יורק. שלא בידיעתי, באותו חודש כבר הייתי בהיריון. בלחץ מההתפטרות והמעבר לא שמתי לב. כשבוע אחרי שהגעתי לבית הוריו התחילו הבחילות. הייתי כבר בשבוע ה-13. דון היה חוזר בערבים עייף והעדיף להירגע מול הטלוויזיה. הוא היה חסר סבלנות ולא ממש התעניין במהלך יומי. כשסיפרתי לו שאני בהיריון, הוא אמר שהוא עדיין לא מוכן לילד. שהפרוייקט עומד להסתיים בתוך מספר ימים ושאין לו מושג מה אחרי זה.

​

"הפסקתי לשמוע מה הוא רוטן והתכנסתי בתוך עצמי. הייתי חייבת איכשהו לבטל את ההתפטרות, לארגן לעצמי חזרה מהירה לסירקוז, כולל מגורים. למחרת בבוקר, התקשרתי למנהלת שלי. היא שאלה אם אני בהיריון? עד היום לא ברור לי איך היא חשדה בכך. לאחר בירור מנהלי קצר היא חזרה אליי ואמרה שהם יישמחו שאחזור, אפילו בהיריון, אך ביקשה שאגיע לפגישה אתה ביום למחרת. כשהגעתי היא נתנה לי הרצאה בנוכחות חברתי הטובה. מסתבר שהתפקיד של חברתי היה לגבות את דבריה. שתיהן היו כבר אימהות. שתיהן אמרו שאהיה זקוקה לו. שלא אעזוב אותו. שבטוח הוא יתמוך בי. שאני לא יודעת מה זה אימהות... שהרגתי את עצמי מספיק לפרנסתו בשנה החולפת. שעדיף  לי להישאר בבית ולא להיות אם חד-הורית. היה לי ברור שלשתיהן אכפת ממני. חזרתי לניו-יורק ומכיוון שבאמת לא ידעתי מה זה אימהות,החלטתי להישאר עם דון. לא כי בניתי על תמיכה כלשהי ממנו. פשוט כי  באמת לא ידעתי...

​

"חלפו עוד 8 שנים, שבמהלכן המשכתי לפרנס את שלושתינו בשוטף. דון היה מוצא פרוייקט שהכניס "אקסטרה" מדי מספר חודשים, אך לא ניתן היה לסמוך על כך או לתכנן משהו. שאר הזמן הוא היה בבית. בשעות שבנינו היה בגן, עבדתי במשרה חלקית ובסוף כל יום עבודה הייתי אוספת אותו וממשיכה את יומנו. בערבים, לאחר סיפור השינה שלו, הייתי מדליקה את המחשב וממשיכה במשרה השנייה שלי מהבית. דון רק העביר ביקורת קרה על כל מה שראה, על כל מה שעשיתי. הוא לא התערב. לא לחיוב ולא לשלילה, רק ישב על הקווים ורטן. מדי פעם אם ביקשתי שייקח את הילד לגן השעשועים או עזרה עם הילד, הוא היה אומר "מי שרצה ילד, שייגדל אותו". בשנים הללו חשבתי לא פעם לסיים את חיי, אך אהבתי לבני לא אפשרה לי מותרות מהסוג הזה. מדי יום "חתכתי וורידים" כדי לרצות את דון ושיהיה לנו בית חם ונעים. וכשעיניי היו אדומות מבכי הוא היה אומר שלא ניתן להתייחס לאדם שמסתובב כל היום עם פנים חמוצות. המעניין הוא, שהוא תמיד קלט את נקודות המשבר שלי. עד היום, אני נאלמת דום כשאני בלחץ אטומי. מסתגרת בתוכי. אז היה מתחנן שאשאר. הופך להיות מי שהכרתי, החבר הכי טוב שלי. בשאר הזמן הרגשתי כאבן רחיים על צווארו. זו הרגשה איומה, בעיקר אם היא כרונית.

 

"בסוף השנה ה-8 נשק הגוף שלי ל-50 ק"ג. באחד הלילות, לאחר שלא יכולתי לנשום מרוב התייפחות לכרית, נפלה עליי הבינה. זה לא שחזרתי להיות מי שהייתי לפני החתונה, אך בבת-אחת יכולתי לראות את חיי מהצד. בפעם הראשונה בחיי יכולתי לזהות דפוס התנהגות. דון הוא לא החבר הכי טוב שלי. הוא האדם לו אני נשואה. הוא מצליח לשחק את תפקיד החבר הכי טוב רק לתקופות קצרות, אבל לא מסוגל להתמיד בכך, כי זה לא הוא. לכן גם כשהיינו חברים טובים הוא הצליח להתמיד במשחק. כי לא היה לו רצף. רק כשנפגשנו או בטלפון. מי שבפועל לוקח אחריות זו אני. מי שעושה את מה שצריך זו אני. אני השקולה בין שנינו. אפילו שאני טיפוס אמוציונאלי (לדבריו) או פחות "מאוזנת" ממנו (לדבריו). מסכן, מה עשיתי לו... כפיתי עליו אהבה, חיי משפחה, ילד מקסים, פרנסה, אוכל, הוצאות, רגשות... הוא אדם צנוע ושקול, הוא לא ביקש זאת. ולכן, אם אני מפרנסת ראשית, אמא במשרה מלאה, מנקה, מבשלת - למה אני מתעקשת להמשיך לו את הסבל? אני והבן שלי נסתדר מעולה בלעדיו. בין כה אין לנו על מה לריב, גם לא על מזונות.

 

"התגרשתי ממנו. בתוך מספר ימים מהרגע שעזבתי עם בני, דון התחיל לעבוד בצורה סדירה כעצמאי. אז כנראה שגם כפיתי עליו חודשים (ובמצטבר שנים) של אבטלה. היש הסבר אחר?

​

"הוא היה בעל ואבא "למופת": הוא מעולם לא אמר לי לא (אבל גם לא כן). הוא אמר לי תמיד שאעשה מה שאני רוצה. הוא לא בא בדרישות וביקש לעצמו רק שקט. הוא השתמש במילים ברורות כמו: נראה, אולי, יכול להיות, ייתכן, כנראה... אני זו ששמעה או הבינה אחרת. לי היו בעיות זיכרון (לדבריו). אני יצרתי לעצמי את האכזבות ומפחי הנפש. יכולתי לגדל את בני איך שבא לי, הוא הרי סמך" עליי.

ואיזה מזל שהוא ניהל את החשבון המשותף ואת התשלומים - אחרת ה"בזבזנית" הייתה חופרת בור שחור...

 

הוא כן הביע את דעותיו, מחשבותיו וצרכיו. הכול בשקט, ברוגע בנינוחות, לפעמים ב"בדיחות הדעת". לי אין חוש הומור, לי אין יכולת הבנה ואני סובלת מרגישות יתר ונטייה להגזמה. אין לי מושג איך הוא החזיק אתי מעמד כל השנים. מזלו שאני גם "פסיכית" (לדבריו), מי עוזב/בורח מכל כך הרבה טוב?"