חובתם המהותית, הראשונה (ואולי הבלעדית) של כול מטפל/ת בתחום: להיות מודעים למה שגורם לחלק ניכר מהפגיעות וההשלכות האיומות הללו - האֵבֶל הכָּבֵד והבִלְתִּי פָּתוּר, האֵבֶל הפתולוגי בו מצויים כל הנפגעים, בין אם ילדים קטינים, בין אם "ילדים" בוגרים ובין אם הורים מנוכרים! בין אם מודעים לו ובין אם לאו. אֵבֶל שנובע מחוויית נטישה מוחשית, אך שקרית!

ולפיכך, מטפלים שיקישבו וייתיחסו רק למידע שמתקבל מהקטין ו/או הבוגר (כלומר יקשיבו לשיקוף הסובייקטיבי של המנוכרים ויפעלו רק על פיו), הינם בגדר מזיקים ומסרסים. ילדים קטינים כבגירים פשוט "מדקלמים" (שלא מדעת ושלא במודעות) את משנתם של המתעללים ומטפל/ת שיעודדו את מטופליהם המנוכרים "לתפוס מרחק" מנומס מההורה המנוכר/ת (על סמך הסיפור ה"סובייקטיבי" שלהם) הופכים לכלי שרת של ההורה המתעלל/ת ומחריפים את מצוקת חייהם של מטופליהם. גם מטפל/ת ש"למדו" שחייב להיות "איזון" בין התפיסה והרגש כלפי אבא ואמא (שזה נכון אם אבא ואמא הם הורים סבירים ו/או נטולי הפרעת אישיות נרקיסיסטית/גבולית, וחותרים להוביל את מטופליהם הבוגרים, לתפוס את שני הוריהם כשווים ב"עליבותם", בעוד ניכור הורי מופיע בהגדרת ה- DSM כהתעללות פסיכולוגית...) - מהווים כלי רצח הן של הורה אותנטי/ת והן של עתיד המטופל/ת שלהם. היות שמה שהם עושים בפועל זה להוביל לתפיסה מעוותת וחולנית, שגורסת, שמתעלל/ת פסיכולוגית/נפשית, הורה מתעלל/ת, שווי ערך להורה סביר, אוהב/ת ותומכ/ת.

 

הסיבה המובילה לקושי בזיהוי של ניכור הורי ברורה למדי: מאוד קשה, עד כמעט בלתי אפשרי, לזהות (פרנויה) * הפרעה מסוג של מחשבות שווא בלתי ביזאריות. ומה שקורה בניכור הורי הוא, שההורה הפתולוגי "שותל/ת" את אחד המאפיינים של הפרעת האישיות שלו/ה בילד/ה. זאת תוך כדי "עידוד" הילדים לראות ולתפוס את ההורה השני/ה כגורם מאיים על שלמותם ואיכות חייהם (של הילדים). ההורים המנכרים "עטים" על כול אמירה, סתמית (או שעשויה להשתמע כשלילית), של הילד/ה לגבי ההורה השני ומקנים לאמירה זו פרשנות מעוותת ומאיימת. לדוגמא, אם ילד/ה אומרים ש"היה משעמם אצל אמא/אבא" (אחרי שנשאלו "איך היה"), אמירה זו תיהפך בפי ההורה המנכר/ת ל"אוי, מסכנצ'יק, היא/הוא לא טרחו לפנות לך זמן... לבלות אתך..."

 

קשה מאוד להבדיל בין "סתם" היה משעמם (יכול לקרות, או שמעיד על כך שלא הייתה כול פעילות משותפת יוצאת דופן, או שסתם היה כרגיל) לאמירה מפורשת של "אבא/אמא לא פינו לי זמן/התעלמו מקיומי..."

 

קשה מאוד להבדיל בין "אמא/אבא הכריחו אותי ללכת לישון ב-20:00" לבין "חשוב לאמא/אבא שיהיו לי שעות שינה ומנוחה מסודרות"...

​

על כך בדיוק מבוססת פרנויה מסוג של מחשבות שווא בלתי ביזאריות, בניגוד לפרנויה שמבוססת על מחשבות "הזויות"/ביזאריות ש"משדרות" לאדם/לילד שהזולת מבקש להתעלל בו ולהרע אתו במפורש!

 

כמטפלים/משפטנים או סתם"צופים מהצד" קשה מאוד להבחין ב"דקויות" של העיוות בפרשנות שההורה המנכר/ת "שותלים" בהתמדה ובעקביות במוחם של ילדיהם... תוך שהם עושים שימוש מעוות וחולני במילים ובסגנון השימוש בשפה של ילדיהם! עיוות זה מבוסס על אחד ממאפייני הפרעת האישיות של ההורים המנכרים: פרנויה מסוג של מחשבות שווא בלתי ביזאריות (מחשבות שווא, שלמרות שאין להן כל בסיס ו/או אחיזה במציאות, עשויות להישמע/להתפרש כ"אפשריות". בעיקר על ידי "צופים/מאזינים מהצד".

​

קיים הבדל מאוד משמעותי בין מה שרוב הילדים מתכוונים לו, בהשתמשם במילה "הכריחו" לבין הפרשנות האפשרית השלילית למילה הזו. כמבוגרים, אנו יודעים ליחס ל"הכרחה" אלמנטים שליליים (לא רק באפשרות לאיום מילולי, אלא גם לאפשרות של איום פיזי), בעוד ילדים נוטים לייחס ל"הכרחה" פרשנות של "חוסר ברירה/לית ברירה" בהשתמשם בה. יחד עם זאת, כמבוגרים בריאים בנפשם, אנו יודעים במדוייק למה ילד/ה מתכוונים כשהם משתמשים בביטוי "הכריחו אותי" ואיש מאיתנו לא ממהר (ובטח לא כמוצא שלל רב) כדי להעניק לכך פרשנות מעוותת ומאיימת על שלמות הילדים ו/או רווחתם.

ומה שלרוב קורה במסגרת הטיפולית הוא, שמטפלים בתחום "זוכים לראות, לשמוע ולהכיר את "המוצר המוגמר של העיוותים" שנשתלו במוחם של הילדים הקטינים והבוגרים כאחת.

​

בראש רשימת סדרי העדיפויות בטיפול, על מטפלים לשאוף ולפעול למען הבהרה חד-משמעית למטופלים, שחרדת הנטישה הכרונית, המוגברת והמכלה אותם - נטולת כל בסיס של ממש, נטולת אחיזה במציאות האובייקטיבית. "להוכיח" למטופלים שכלל לא מתקיים ולא התקיים מצב של נטישה ולבדוק עם המטופלים מה כן מתקיים. מה כן אובייקטיבי. מה קורה בפועל והלכה למעשה. (הדרך היחידה לעשות כן היא בהצלבת מידע עם ההורה המנוכר/ת וטיפול שמונחה מטרת גישור גם בבגרות מלאה).

​

לא ניתן לצפות מהורים מנוכרים ש"ישלימו" את ועם תהליך האֵבֶל שלהם על ילדיהם החיים, או ממטפל/ת שיוכלו לשכנע הורה מנוכר כלשהו שילדו, לא עלינו, הלך לעולמו. אבל כן יש לחנך דורות של מטפלים בתחום, מה שמכונה בטעות "ניכור הורי", לסייע למטופליהם (הקטינים והבוגרים כאחד) גם להכיר בעובדה שהם באֵבֶל, גם להבין את השלכותיו ופגיעותיו של תהליך אֵבֶל פתולוגי שכזה עליהם וגם לבסס, לאמת ולעמת את המטופלים עם העובדה שדמות משמעותית זו חיה ונמצאת בשבילם. בהתאם לגיל המטופלים, ניתן ללמד אותם את שלבי האבל ומתוכם לבדוק את ההקבלה בין תהליך האבל, אליו הם לא מודעים, למה שקורה בחייהם: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. מן הסתם, ההכרה בעובדה שמתקיים תהליך אֵבֶל (שנכנס להגדרה של אבל פתולוגי ובדומה לתופעה של ניכור הורי אינו מוגדר ככזה ב-DSM) הוא חיוני לכול מטפל/ת. איך מבהירים זאת למטופלים, תלוי בראש ובראשונה בגיל המטופלים. כפי שעובדות חיים ניתנות להסבר אופטימלי בהתאם לגיל וליכולות הרגשיות והשכליות של כל ילד/ה או גבר/אישה, כן ניתן להתאים את הטיפול.

​

כך או כך, על כל מטפל/ת ראויים בתחום ניכור הורי לדעת שזה המקור המהותי לסבל של מטופליו, אֵבֶל בלתי מעובד/פתור, מודחק ו/או מושהה ופתולוגי בקטינים ובוגרים שנוכרו. עליהם להכיר בע"פ לא רק את רשימת הפגיעות הנובעות מחוויה של נטישה כרונית במטופליהם, אלא גם למצוא וליישם את גישת הטיפול ש"תוכיח" לילדים ולהוריהם שבפועל לא התקיימה/מתקיימת נטישה אמיתית, אלא רצח. מה שבפועל מתקיים זה רצח אופי. עליהם לבחון עם המטופלים וללא משוא פנים, האם קיימת הצדקה קבילה ל"הריגה" (בדיוק כפי ששופט יכול לקבוע אם אדם הרג מתוך הגנה עצמית ולשחררו לחופשי) או האם התבצע רצח מכוון שתוכנן ע"י ההורג. בשני המקרים, אין המדובר במצב של נטישה! ויש "לעדכן" את המטופלים שהמדובר או בהגנה עצמית (ואז יש להביא לסיום הקשר והתקשורת הפוגעניים מתוך מודעות וכוונה מלאה) - או שהמדובר בפרשנות מוטעה מיסודה וש"הסיבות" להרג/לרצח הן סיבותיו של גורם אחר ועליו/ה מוטלת מלוא האחריות לתחושה המוטעית של נטישה. כלומר, שבפועל לא התקיימה כול נטישה, אלא "הפעלה". ושאת ה"הפעלה" הזו ניתן לתקן. כך או כך, תפקידם של המטפלים הוא להזים לחלוטין את האפשרות לנטישה ולאפשר תיקון מלא של כותרת החוויה: או הגנה עצמית מוצדקת (ואז גם ניתן להתאבל), או טעות בפרשנות, אותה ניתן לתקן ובכך (בשני המצבים) למחות כול זכר לחווית הנטישה, לפגיעותיה והשלכותיה. תפקידם של המטפלים הוא להזים מצב של נטישה ו/או קיום נטישה ולאפשר התאבלות ואבל, במידת הצורך, על השנים האבודות והחמצות החיים.

​

כי מי שהדחיקו את הטראומה אינם יכולים להתאבל, כי הכול מודחק. באֵבֶל בלתי פתור שכזה, בין אם הוא מושהה (על רקע ההדחקה), או מורכב או שילוב של סוגי אבל, מתנהגים הנפגעים כאילו דבר לא קרה, וממשיכים הלאה בתפקדם לכאורה בצורה תקינה למרות ו/או לנוכח ההתפרצות של ניכור הורי. אֵבֶל מושהה ו/או מורכב או כל שילוב של אבל (שטרם נחקר לעומק, חרף המודעות לקיומו ובוודאי שלא התקבלו לגביו מסקנות אופרטיביות, מקצועיות, כלשהן), אֵבֶל בלתי פתור - מונע מהנפגעים לחזור לחיים תקינים, או גורם להם לסרב לעשות כן.

 

מחובתם של כול מטפל/ת בניכור הורי להיות מודע ולהכיר בתהליך האבל הבלתי פתור הזה (שכאמור, עוד אין לו "שם"/"מונח" או התייחסות ב-DSM 5), לכול הפחות לדעת להוביל את המטופלים למקום בריא ובטוח. מחובתם לאפשר לקטינים כבוגרים מקום בטוח לשחרר או לבכות (במידת הצורך ולנוכח מסקנות התהליך הטיפולי) את דמות ההורה שאבדה ולברר אתם מה בדיוק נפגם בדמות ההורה המנוכר/ת ואיך לדעתם זה קרה. על מה מבוססים הכעס והתסכול שלהם כלפי אותה דמות? מחובתם של המטפלים לבדוק ולוודא, לאמת את המידע שמטופליהם חולקים אתם - לא מתוך פגיעה בסודיות שבין מטפל למטופל, אלא ממקום של בירור וחקר האמת. מומלץ ברמת החובה (בכל גיל), טיפול משולב עם ההורה המנוכר/ת לצורך קבלת תמונה מדוייקת, מבוססת ואמיתית יותר. זאת גם אם מתקיים קשר כלשהו ולו רק למראית עין עם אותה דמות.

 

המטרה הראשונית והבסיסית של כול מטפל/ת צריכה להיות להזים לחלוטין את חוויית הנטישה (השקרית)

​

במצב בו נהרסו חייהם של מינימום 2 בני אדם (ילד/ה מנוכרים והורה מנוכר/ת) בגינה. זאת, על רקע אֵבֶל כבד על דמות ילד/ה והורה אהובים שחיים - חובתם המוסרית והערכית של המטפלים בתחום להתייחס לנפגעים במקביל. היות שהחוויות הסובייקטיביות, אותן חולקים הילדים (קטינים כבוגרים) עם המטפלים, הינן פרי של "הפעלה/שפעול" של ההורה המנכר/ת והמתעלל/ת ולא ה"פרשנות" האמיתית של אותם ילדים, לא הפרשנות שנובעת מתוכם של הנפגעים, אלא מהאמירות וה"טפטופים" של ההורה המנכר/ת. כלומר, גם כש"נדמה" למטפל/ת מנוסה, שהמטופל/ת חולקים אתם את חוויותיהם-הם, רק מזווית הראייה והפרשנות הסובייקטיבית שלהם  - אין זה כך! אלה הן ה"מנטרות" והאמירות שההורה המנכר/ת "שיננו" להם, אלה הפרשנויות המעוותות של ההורים המנכרים. הפרשנויות המעוותות של הורים בעלי הפרעת אישיות *נרקיסיסטית/גבולית...

​

יש לזכור, שגם במקרים בהם מתקיים קשר כלשהו עם ההורה המנוכר/ת, אפשר "לסמוך על כך" שקשר זה ילך וייגוז על רקע טיפול בלתי ראוי/מוטעה ו/או בגין המשך מעורבותו של ההורה המתעלל/ת בחייהם של הנפגעים.

​

האבל הבלתי פתור, הנובע מחוויית הנטישה הקיקיונית/המדומה, אך המוחשית מאוד, אינו מודע לילדים ואף לרוב אינו מודע להוריהם המנוכרים ולמטפלים. הרי דמות משמעותית בחיי הילדים, ההורה המנוכר/ת, אבדו חלק ניכר מהמשמעות שילדיהם ייחסו להם אי פעם ועל זה יש להתאבל!

 

יש להתאבל על דמות משמעותית שמשמעותה נמחקת/נעלמת/נעלמה... אדם שחדל להיות מי שהוא, הרי "קבר" את האדם שהוא היה... (וגם אם מדובר בדמות מפלצתית, יש לברך "ברוך שפטרנו", על אחת כמה וכמה שיש להתאבל כשהמדובר בדמות הורה אוהב/ת "שנמחקה" או שינתה זהות/אבדה מערכה).

 

יוצא שבעוד *הורים מנוכרים תקועים בשלב כלשהו של תהליך האבל שלהם מבלי יכולת להשלימו, לילדים מנוכרים כלל לא הייתה אפשרות כלשהי להתחיל בתהליך האבל ובוודאי שלא "להיתקע בו". גם אין להם עם מי להתאבל על דמות הורה שנעלמה מחייהם וגם איש לא מאפשר להם זאת (בטח שלא ההורה המנכר/ת ותאב/ת הנקם)!

​

גם הורים מנוכרים וגם ילדים מנוכרים מושפעים לרעה מרגשות האבל שלהם, בין אם הוא מודע ובין אם לאו! מודחק או מוחצן. קיומו של אבל כזה שאינו מקבל מענה כלשהו ובוודאי שלא מעובד, הוא הרסני.  השפעותיו וההשלכותיו על כ"א מהצדדים, על הדמיון והשוני ביניהם - ניתן ליחס אך ורק לקיומו של אֵבֶל פתולוגי בלתי פתור!

​

מה זה משנה איך קוראים לאֵבֶל הבלתי פתור הזה של ילדים מנוכרים?!!! העובדה היא, שהם חווים אֵבֶל ושאיש לא טרח לאפשר להם מקום להתאבל ולבכות את הדמות המשמעותית שאבדה להם, על הזמן האבוד שביתמותם. וכול עוד ההורה המנוכר/ת שלהם בחיים (ומעבר להכול), ילדים אלה חיים ויחיו בתחושה כרונית של נטישה - החרדה/הפחד האולטימטיבי של רוב בני האדם מלידה ועד בכלל - חרדת הנטישה!